אימון למאמנת- מחולי לחוזק: פציעה כתרגיל אימוני:

מאת: דנה הרשקוביץ קשה
 
בחודשים האחרונים עברתי תקופה קשה ולחוצה. הרבה ריצות, הרבה דאגות. הכל חשוב, הכל דחוף. אי אפשר לוותר על דבר. הרגשתי שאינני יכולה יותר, שאני מוצפת- טובעת. שאיני רוצה יותר. כמו עכבר שממשיך לרוץ על הגלגל המסתובב בכלובו-  רק שאיני יכולה להפסיק את הגלגל הסיזיפי ואיני יכולה לרדת ממנו. אפילו אמרתי לעצמי שזה בסדר לקבל איזה צינון או שפעת ולשכב קצת במיטה.
 
והגוף- הקשיב. רק שבמקום שפעת הוא סידר לי קרע בשריר ברגל. 
ואתם  כבר יודעים, כשמשהו קורה לי, אני עוצרת וחושבת:
1. למה זה קרה?
2. מה אני יכולה ללמוד מזה?
 
למה ארע לי דבר כל כך קיצוני? מה רע בשפעת קטנה ונחמדה?! 

הסיבה פשוטה: כמה פעמים תפקדתי כרגיל גם עם שפעת וחום?  במחשבה מפוכחת הגעתי מיד למסקנה, שרק עם קרע בשריר אפשר היה לעצור אותי. 
אני במיטה עם קרע בשריר השוק. אני! 
עם הלו"ז הצפוף, מליוני הדברים שיש לעשות ולהספיק... לא יכולה ללכת, כאובה, מתעייפת במהירות וישנה שעות כאדם חולה.  “אי אפשר! אי אפשר לבטל הכל!"...  “איך אפשר לבטל הכל?”. אבל אני מאמינה שבכל מצב (גם אם הוא "רע") טמון גם מן החיובי. האתנחתא הזו איפשרה לי "לעשות סדר" בראש ולהחלים ברבדים שונים, וכמובן איך אפשר בלי כמה תובנות עבורי ועבור האומה?
 
1. לקבל את המציאות כמות שהיא- בלי להתווכח:
 
כמה קשה לנו לעיתים לקבל את המציאות כפי שהיא, בלי לצעוק, לבעוט ולהתווכח איתה ועם מה שקורה. קודם כל הייתי צריכה להשלים עם המציאות כמות שהיא ואני הרי אלופה בלהתווכח עם המציאות. מעגלים אין סופיים של:    
" מה אם.." "ואולי.." "ואז..". אני מודה שזה לא היה פשוט. זו לא היתה תובנה מיידית אלא הבנה שנבטה בי עם חלוף הזמן: אני יכולה לבעוט ולהתמרמר כמה שרק ארצה אך העובדה פשוטה: כרגע אני מחוץ למשחק. לתדהמתי, גיליתי שאפשר להסתדר בלעדי, והם עושים את זה די טוב. השמש ממשיכה לזרוח, הילדים מטופלים היטב, העולם לא התמוטט כתוצאה מכך שאני שוכבת במיטה. לקח לי זמן להבין, אך לבסוף הבנתי: אני לא אטלס ואינני מחזיקה את הגלובוס על גבי.  
לזכותי ייאמר שדי מהר השכלתי לקבל את המציאות ועיכלתי שזהו המצב הנתון- הגוף שלי הוציא אותי לחופשה, לא ברור לכמה זמן אך מדובר בשבועות. כמובן  שנאלצתי לבטל את כל ההתחייבויות. 
כמה שיחות טלפון וכולם מבינים את המצב. זו הרגשה כל כך משונה לא להיות חייבת שום דבר לאף אחד. שנים רבות שלא חשתי כך. בבת אחת חשתי שהורידו ממני 30 ק"ג ששכבו לי על בית החזה ועוד 40 ק"ג שהיו לי על הראש ועל הגב. פלא שנקרע רק שריר אחד עם כל הק"ג הללו על 150 ס"מ של אישה אחת. החידוש הזה של להתרכז כמעט לחלוטין בעצמי, בהקלת הכאב, בהחלמה המם אותי בתחילה. אחר כך גרם לי לתחושת שחרור מופלאה. פתאום, אנשים ממלאים את מקומי. חייבת לומר, שהיה לי מוזר לראות כיצד אישי, הילדים והוריי מתגייסים כולם לעזרה אך זה עזר לי להגיע לתובנה, שלוח הזמנים שלי היה באמת לחוץ ותובעני. שדרושים מס' אנשים כדי להספיק את כל מה שאני עושה בשגרה. הבנתי שאני באמת אשת חייל, "בלבוסטה", כמו שסבתי היתה אומרת. 
 
2. הייתי חברה "לא טובה" לעצמי לאחרונה:
 
הבנתי כמה משפטים בקורתיים ומקטינים רצו לי בראש בתקופה שקדמה לפציעה:  כל הזמן הזה הרגשתי שאיני עושה מספיק, כעסתי על עצמי מדוע איני עושה את הדברים יותר בנחת, בשמחה ובלי להלחץ. ברור שהדיבור הפנימי הלא אוהד הזה גזל ממני משאבים נוספים והעמיס יותר ויותר. בקיצור, הייתי חברה לא טובה לעצמי לאחרונה וכבר אמרו חכמינו: "אם אין אני לי, מי לי?" . כמה חשוב לזכור להמשיך להיות אדיבים ונחמדים לעצמנו, לאהוב , להוקיר ולחזק  את עצמנו גם בזמנים המאתגרים ואפילו עוד יותר דווקא בזמנים אלה. הרי אם היינו משוחחות עם חברה טובה לעולם לא היינו מתאכזרות אליה כפי שאנו מסוגלות להתאכזר לעצמנו. היינו תומכות, מעודדות, מזכירות לה את החוזקות שלה- פשוט נמצאות שם בשבילה באהבה גדולה. 
 
3. האימפריה מכה שנית: הוא שוב כאן- הפרפקציוניזם ה"מרושע"!
 
בנוסף, נאלצתי להתמודד עם הפרפקציוניזם המרושע שלי. אני קוראת לו "מרושע" כי יש גם היבטים נפלאים לפרפקציוניזם שלי: השאיפה לעשות הכי טוב שאפשר, לתת ערך מוסף גבוה למתאמנים שלי, למשתתפי הסדנאות ולאנשים שאני מספקת להם שירותי ייעוץ ארגוני. הפרפקציוניזם עוזר לי להתמקצע, ללמוד כל הזמן, להתקדם.  אך הצד האחר שלו עשוי להיות מרושע, במיוחד כשהוא משתחרר מהרצועה שלו:   "אף אחד לא עושה את הדברים טוב כמוני, זה לא מספיק טוב" , "אני הייתי עושה את זה בפחות זמן..".  באמת חשבתי שהוא בשליטה. אך אז אני רואה דברים שיש לטפל בהם או כאלה שטופלו אך אינם מושלמים וחשה חוסר אונים מוחלט על שאיני יכולה לקום ולעשות כפי שאני רוצה שיהיה. ואז, באין ברירה, חייבת להתמודד- סופגת, מנסה להרגיע את עצמי, ולא יכולה לעשות דבר! הבנתי שזה הזמן עבורי לתרגל  את השיעור של סבלנות, של: "good enough “. לא הכל חייב להיות מצויין כל הזמן. יש דברים שיכולים להיות "בסדר" וזה מספיק טוב, זה באמת  "good enough”.   
 
גם ביחס להחלמה חשתי את הפרפקציוניזם בועט. ציפיתי מעצמי להתגבר ולהחלים במהירות. בפעם הראשונה שהצלחתי "ללכת" בלי הקביים, לייצב איך שהוא את הגוף ולעשות משהו שדומה להליכה ברווזונית משונה וכאובה, לא היה גבול לשימחתי. הייתי כל כך מאושרת. ברכתי על הטובה וציפיתי להתקדמות מטאורית. הייתי בטוחה שאני חוזרת ללכת כרגיל תוך ימים ספורים וחוזרת לרקוד תוך שבוע-שבועיים. כשזה לא קרה חשתי תסכול רב. הייתי צריכה להזכיר לעצמי, שכמו כל דבר בחיים, מדובר כאן  בתהליך שמבשיל ואורך זמן.  פתאום נזכרתי שיש הרבה כיף גם בלעשות את הדברים לאט, בלי להאיץ בעצמי, לקחת את הזמן.  הבנתי שאפשר וצריך לבחון מה באמת חשוב ועל מה אפשר לוותר או לדחות לזמן רגוע יותר. הבטחתי לעצמי לא לדחוק בעצמי יותר ולא להגיע למצב שגורם לי לסבל.    
            
4. אני וגופי: 
 
לא, לא גופי הכלב חברו של מיקי מאוס מהסרטים המצויירים. גופי שלי.
חשבתי שאני מחוסנת כבר מזמן משיפוטיות כלפי מראה גופי. בעודי עומדת מול המראה, נשענת על הקביים, חשבתי על כך שאני עלולה להשמין כעת ללא פעילות גופנית. באותו רגע קול אחר בתוך ראשי, הקול הבוגר והשפוי, גער בי: "איזה אבסורד! את לא מסוגלת ללכת או לבצע פעילות פשוטה, את סובלת כאבים וזה מה שיש לך לחשוב עליו?!" . זו היתה  "wake up call ", מראה אמיתית ומכאיבה לאופן בו אני מתייחסת לגופי.  התובנה שההסתכלות שלי על גופי היא על כמה הוא חטוב/ מלא, עד כמה הוא משרת אותי בפעילות היומיומית ובריקוד או  עד כמה הוא כאוב או עייף. כמה פעמים אנו שוחקים עד דק את המשפט:" העיקר הבריאות" בשימוש יתר ללא הבנה אמיתית ועמוקה שלו. אנו מקבלים את בריאותנו כמובנת מאליה ושוכחים לברך על הטובה. פתאום הבנתי לעומק את התובנה הכי בסיסית ופשטנית שחשבתי שהיתה ברורה לי כל כך: הגוף שלנו הוא יישות מדהימה, הוא המרכבה הנושאת את נפשנו ואת נשמתנו. הוא המכשיר המופלא שמאפשר לנו לבצע ולהוציא לפועל את רצונותינו, מחשבותינו  וצרכינו. עלי לכבד ולהוקיר יותר את גופי המופלא:עלי לאפשר לו מנוחה טובה יותר ולהזינו טוב יותר.  עלי למצוא דרך לחיות את חיי טוב יותר: להילחץ פחות, לכעוס ולדאוג הרבה פחות. הבטחתי לעצמי להסתכל על גופי ולראות את יופיו, להוקירו ולהודות לו לעיתים תכופות יותר.

 אנחנו מופלאים, יפים וחכמים! כל אחד ואחד מאיתנו, ככה, איך שאנחנו. צריך לשמור על הראש פתוח ועל עדשות המשקפיים שלנו נקיות ולהזכיר זאת לעצמנו בכל יום, כמה פעמים ביום, כדי שאף פעם לא נשכח- ולא חשוב מה אומרים או לא אומרים כל האחרים מסביב...
 
בריאות שלמה ורק בשמחות
דנה הרשקוביץ קשה
phone6, phone, contact, telephone, support, call
טלפון
050-8919566
envelop2, envelop, mail, email, contact, letter
location, location, map, marker, pin
כתובת
בורוכוב 81 א' הרצליה
דוא"ל
info@dhk.co.il